אחת הטעויות הנפוצות ביותר אצל נווטים מתחילים היא תיכנון ציר תנועה לפי דרכי עפר בלבד, והתעלמות מלימוד התבליט. ראו למשל בדוגמא הבאה:
מקור המפה - "עמוד ענן" www.amudanan.co.il
צריך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. לפי המפה – הולכים לכיוון כללי דרום מזרח ולאחר 100 מ' מגיעים לצומת שבילים. בצומת פונים שמאלה לכיוון מזרח ולאחר כ 350 מ' מגיעים לצומת עם דרך סלולה שכיוונה צפון מזרח. הנווט שיפנה שמאלה כאשר יגיע לשביל, ולאחר מכן יגיע לצומת יחשוב שהגיע למטרה, אבל הוא יטעה, משום שלרוע מזלו פנה בשביל שאינו מסומן כלל במפה.
מקור הצילום - המרכז למיפוי ישראל www.govmap.gov.il
אילו הנווט היה לומד את התבליט, היה רואה שהדרך שפונה מזרחה מטפסת על כיפה מצד מערב, חוצה אותה ויורדת בהמשך לכיוון מזרח. בנוסף, הצומת שבה הוא צריך לפנות מזרחה נמצאת על קו רכס שמתחיל בכיפה ונמשך לכיוון דרום מערב. ולכן כאשר הנווט היה מגיע לשביל הראשון, היה רואה שהוא אינו נמצא על גבי קו רכס אלא מתחתיו, ובנוסף הדרך אינה מטפסת לכיוון הכיפה, אלא עוברת מתחתיה כשהכיפה נמצאת מדרום לה. הפנייה הנכונה מזרחה נמצאת כ 25 מ' בהמשך.
לאחר שפנה ימינה, בדרך הנכונה, מחכה לנווט מכשול נוסף. בשטח קיימת דרך נוספת שאינה מסומנת במפה, וכיוונה זהה לכיוון הדרך בו נמצאת הצומת. גם במקרה זה, רוב הסיכויים שהנווט יחשוב שהגיע לצומת. אילו היה לומד את התבליט היה רואה שהצומת שהוא מבקש נמצאת בוואדי, בעוד שהצומת שהוא הגיע אליה נמצאת במדרון, גבוה מעל הוואדי.
לסיכום – דרכי עפר עלולות להטעות מאד. התוואי שלהן עלול להשתנות, חלקן עלולות להעלם, וחלקן שקיימות בשטח – לא מסומנות במפה. חייבים להסתמך על נתוני התבליט.